עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

כתובתינו

רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20 נווטו אלינו
  • ראשון  י"ז סיון התשפ"ד  23.06.2024
  • רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20
  • לתיאום פגישה: 03-7765017
  • מעבר לשפה האנגלית RU
  • מעבר לשפה האנגלית EN
  • FIRM PROFILE PDF
אתר באנגלית אתר ברוסית

נטל השכנוע לעומת נטל הבאת הראיות בתביעות ביטוח


תמונת נושא עבור נטל השכנוע לעומת נטל הבאת הראיות בתביעות ביטוח

עודכן לאחרונה ב־08:45, 14 ביוני 2024.

המושגים "נטל השכנוע", "נטל הראיה" ו-"נטל ההוכחה"

המושגים "נטל השכנוע", "נטל הראיה" ו-"נטל ההוכחה", בהם נעשה שימוש תדיר, משמשים פעמים רבות בערבוביה לתיאור שני מושגים יסודיים.[1] המושג האחד הוא "נטל השכנוע" (שלפעמים מכונה "החובה מס' 1")[2], והוא החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט. במשפט האזרחי, כידוע, החובה המוטלת על בעל הדין היא להוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות. במשפט הפלילי, החובה המוטלת על המדינה היא הוכחת טענותיה, התומכות באשמתו של הנאשם, במידה שהיא מעבר לכל ספק סביר. נטל השכנוע הוא אפוא "החובה העיקרית במשפט"[3], ועל פי רוב הוא קבוע ואינו עובר משכמו של בעל דין לשכם יריבו[4]. השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ואי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו[5]. יודגש, כפי שציין השופט זילברטל באחת הפרשות[6], כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע. כך למשל, מקום שבו במהלך התביעה מועלית טענת התיישנות כטענת הגנה. במקרה כזה, יהא נטל השכנוע, לעניין טענה זו, על כתפיו של הנתבע. המושג השני הוא "נטל הבאת הראיות", והוא מתאר את החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע (על כן הוא מכונה לעתים "החובה מס' 2")[7]. זהו נטל דיוני, המוטל על בעל הדין להביא ראיות כדי לעמוד בנטל השכנוע – אם נטל זה מוטל עליו – או כדי לשמוט את הקרקע מתחת לראיות שהביא יריבו – אם נטל השכנוע מוטל על זה האחרון[8]. נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט[9].   כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצדו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון[10].

אם כן, ניתן לסכם ולומר כי המונח "נטל ההוכחה" משמש, לעתים, בשני מובנים שונים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות[11]. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו במשפט. אי-עמידה בנטל זה משמעה דחיית הטענה. נטל הבאת הראיות (או נטל הראיה) הוא נטל משני שבניגוד לנטל השכנוע עשוי לעבור במהלך המשפט מבעל דין אחד למשנהו. לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעו של נטל הראיה הוא החובה להביא ראיות לשם עמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של הצד השני, משמעו של נטל הראיה הוא החובה להביא ראיות לשם קעקוע טענות יריבו[12].


משמעות נטל הבאת הראיות בתביעות ביטוח

סקירת הפסיקה מגלה כי לנטל הבאת הראיות תפקיד חשוב בבירור תביעות ביטוח. כך למשל, בעניין דיב נ' הסנה, הנזכר לעיל, פסק בית המשפט כי מאחר שדבר ההסעה בתמורה או שלא בתמורה מצוי בידיעתו הבלעדית של המבוטח, הוא נושא בנטל הבאת הראיות, למרות שהנטל להוכיח עובדה זו, המהווה חריג לאחריות המבטח, מוטל על האחרון. לכן, מבהיר בית המשפט, אם נמנע המבוטח מלהביא ראיה כלשהי בדבר הסעה שלא בתמורה, הוא עלול לשאת בסיכון כי תביעתו תידחה על יסוד כמות הוכחה מופחתת שתידרש מהמבטח לעניין טענתו בדבר הסעה בשכר[13]. אכן, ככלל, ידיעתו המיוחדת של המבוטח על אודות נסיבות התרחשות הנזק עשויה להטיל עליו את נטל הבאת הראיות בקשר לעובדות המונחות ביסוד חריג לחבות המבטח[14], הגם שנטל השכנוע לעניין תחולת החריג נותר, כל העת, על כתפי המבטח.

באופן טיפוסי, השאלה אם התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו מוכרעת בסוף המשפט, ולא במהלכו. אמנם, הדין מכיר בקיומם של מצבים שבהם נטל השכנוע עובר אל הנתבע, כמו הכלל הידוע בשם "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין[15], או מצב שבו התובע גרם לנתבע נזק ראייתי[16]; אך גם במקרים שכאלה – ההכרעה בשאלה אם הורם הנטל יכולה להיות מוכרעת רק בסופו של המשפט, שכן היא מושפעת באופן ברור מן הראיות שפרשו הצדדים בפני בית המשפט, וגם לא ניתן להכריע בה, במקרים רבים, בטרם התמונה הראייתית כולה תהא פרושה לנגד עיני בית המשפט.

סוגיית המועד שבו יש להכריע בדבר הרמת נטל השכנוע נדונה לאחרונה בהחלטה של בית המשפט העליון, שעסקה בענייננו של עובד אשר הגיש תביעה לבית משפט השלום כנגד המעבידה שלו וכנגד חברת הביטוח של המעבידה, וזאת מכוח פוליסה לביטוח אחריות מעבידים. עניינה של התביעה, הוא בתאונת עבודה שאירעה לעובד בעת שהלה ניסה לתקן שער חשמלי בכניסה למפעל המעבידה. הצדדים נחלקו בעמדותיהם על אודות הנסיבות שבהן אירעה התאונה. במסגרת בירור התביעה האמורה, פנה העובד אל המעבידה ואל חברת הביטוח ("הנתבעות") בבקשה לקבל צילומי וידיאו מיום התאונה, שתיעדו לטענתו את האירוע. נטען, כי התאונה תועדה באמצעות מצלמת וידיאו שצילמה את השער ולפיכך אף את התאונה. הנתבעות הודיעו לעובד כי על פי הנוהג במפעל, צילומי הווידיאו נשמרים למשך שבועיים ימים בלבד, ועל כן אין בנמצא סרט וידיאו המתעד את התאונה. נוכח האמור, הגיש העובד לבית המשפט בקשה במסגרתה עתר כי בית המשפט יורה על "העברת נטל השכנוע ונטל הראיה אל כתפי הנתבעות". בבקשה נטען, כי אין מחלוקת שבמקום התאונה ובמועד התאונה פעלה מצלמת וידיאו שתיעדה את האירוע, וכי המבוטחת השמידה את הראיה האולטימטיבית והחשובה ביותר בתיק. נטען, כי המבוטחת ידעה אודות התאונה באותו היום שאירעה והיא הייתה מחויבת לשמור את צילומי הווידאו שתיעדו את שהתרחש. בית משפט השלום החליט לקבל את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי נגרם לעובד נזק ראייתי בשל אי שמירת צילומי הווידיאו ולכן "נטל הראיה יעבור לנתבעת [המבוטחת]". כלפי החלטה זו הגישו הנתבעות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בפסק דינו נקבע לא היה מקום להכריע בעניין זה בשלב שבו נמצא ההליך. לפיכך, בוטלה החלטתו של בית משפט השלום ונקבע כי הנושא ייבחן בשנית בתום הדיון בתיק העיקרי. העובד הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון[17]. בבקשה נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי לא היה מקום לדון בעניין נטל הראיה שלא במסגרת פסק הדין הסופי. בעניין זה נטען, כי קביעה זו מרוקנת הלכה למעשה את ההחלטה בדבר היפוך הנטל, שכן להיפוך כזה יש משמעות גם בעניין אופן ניהול המשפט ובפרט בעניין סדר הבאת הראיות. בית המשפט העליון החליט לדחות את הבקשה. לדבריו, השאלה על מי מוטל נטל השכנוע רלוונטית ככלל רק מקום בו בעלי הדין לא הציגו ראיות, או מקום בו לאחר הערכת מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט, נקבע כי כפות המאזניים מעויינות, דהיינו שקיים "ספק שקול"[18]. כלומר, מקום בו ניתן להגיע להכרעה על פי התשתית הראייתית שפרשו הצדדים בפני בית המשפט, ולקבוע כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו – וכך ראוי שיעשה במרבית המקרים, אלא אם כן, מטעמים טובים שיפורטו, לא ניתן לעשות כן – השאלה על מי מוטל נטל השכנוע היא ככלל חסרת נפקות. עוד בהקשר זה, מציין בית המשפט, כי השאלה אם נטל השכנוע עבר מבעל דין אחד למשנהו (שכן התקיימו התנאים לחלותו של כלל מסוים שעניינו העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כמו הכלל הידוע בשם "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, או נוכח קיומו של נזק ראייתי) יכולה להיות מוכרעת רק בסופו של המשפט, שכן היא מושפעת באופן ברור מן הראיות שפרשו הצדדים בפני בית המשפט וגם לא ניתן להכריע בה, במקרים רבים, בטרם התמונה הראייתית כולה תהא פרושה לנגד עיני בית המשפט. כך לדוגמה, השאלה האם עבר נטל השכנוע בעניין מסוים לכתפיו של הנתבע בשל נזק ראייתי שהוא גרם, תוכרע אך לאחר שבית המשפט התרשם מחומר הראיות כולו והסיק ממנו כי הנתבע אכן גרם לנזק הראייתי הנטען. בטרם נפרשו כל הראיות, בהכרח לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בכגון דא, ואין לקיים הליכי ביניים על מנת לברר שאלה זו. יתר על כן, אף אם ניתן יהיה לקבוע באופן ברור על מי מוטל נטל השכנוע במקרה מסוים, הכרעה בעניין זה ממילא לא צריכה להיעשות במהלך המשפט, שכן כאמור, נפקות השאלה בדבר נטל השכנוע קמה במצב שבו לאחר שמיעת כל הראיות כפות המאזניים נותרו מעויינות. מצב זה אמנם אינו בלתי-מתקבל על הדעת, אך הוא גם אינו בגדר חזון נפרץ, ועל כן הכרעה בעניין נטל השכנוע בטרם נדרש העניין, היא בבחינת מלאכה מיותרת. לא זו אף זו – לא רק שההכרעה האם נטל השכנוע עבר מהתובע לנתבע מכוח כלל משפטי זה או אחר יכולה להיעשות, בדרך כלל, רק לאחר שכל הראיות הוגשו; לא רק שהכרעה זו לעיתים מזומנות מתבררת כמיותרת, שכן בית המשפט יכול להכריע את הדין על פי הראיות מבלי להיזקק לשאלת הנטלים (כשהמסקנה העובדתית ברורה) – אלא שגם אין צורך בהכרעה זו כהכרעה מקדמית, שכן לא תהיה לה השפעה על סדר הבאת הראיות, ונמצא שמדובר בעניין שהוא, לפחות בשלב זה של ההליך, תיאורטי גרידא. ביישמו את הדברים האמורים על המקרה דנן, ציין בית המשפט כי נקל לראות כי החלטתו של בית משפט השלום שקבע כי "נטל הראיה יעבור לנתבעת [המבוטחת]", הקדימה את זמנה מבחינת סדרי המשפט הראויים. כמוסבר, בעל דין יכול לטעון להעברתם של נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות (והוא חייב לכלול טענה מסוג זה כבר בכתב טענותיו[19], אך ההכרעה בכך תינתן בסופו של ההליך, במסגרת פסק הדין. רצונו של העובד לדעת כבר בשלב זה של המשפט על מי יוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות הוא אולי מובן, ואפשר שיש לכך משמעות טקטית מבחינתו, אך כפי שהובהר, בית המשפט לא יכול להידרש לשאלות אלה בשלב זה של המשפט כאשר הן נעדרות כל נפקות של ממש, מה גם שהן אינן משליכות על סדר הבאת הראיות במשפט.


פנו אלינו לקבלת ייעוץ משפטי בנוגע להגשת תביעה נגד חברת ביטוח: עורך דין לתביעת ביטוח.


מי נושא בנטל השכנוע

ניתן אפוא לסכם את האמור לעיל ולומר כי כל תביעה אזרחית, ובכלל זה תביעת הביטוח, מוכרעת לטובת הצד שהצליח להרים את נטל השכנוע, ובמקרה שהמאזניים מעוינות – לחובת הצד שהיה עליו להרים את הנטל; נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן התובע (הנפגע) נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה לפי החוק והפוליסה, ואילו הנתבעת (חברת הביטוח) נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתה:

"הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – המוציא מחברו עליו הראיה, ויכול שיהיה זה התובע ויכול שיהיה זה הנתבע; והכלל השני – דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי הן לעניין הוכחות יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות.

לעניין השאלה מיהו המוציא מחברו הולכים דיני הראיות אחרי הדין המהותי, לאמור: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהתובע נושא בנטל השכנוע לגביהן יש לבחון את הוראת החוק המקימה את עילת תביעתו ועל התובע יהיה להוכיח – כשהוא נושא בנטל השכנוע – את כל יסודותיה של עילת התביעה, חיוביים ושליליים כאחד.

והוא הדין לגבי הנתבע: על מנת לקבוע אלו הן העובדות שהוא נושא בנטל השכנוע לגביהן, יש לבחון את יסודותיה של טענת ההגנה שהוא מעלה; ועליו יהיה להוכיח – כשהוא נושא בנטל השכנוע – את כל רכיביה של טענה זו"[20].


[1] השופט זילברטל ברע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם במאגר נבו) (2013).

[2] ראו ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2) 358, 363 (1967).

[3] ע"א 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 522 (1950).

[4] ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006).

[5] ע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003).

[6] עניין גדלוב, הערה 24, סעיף 9 עמ' 8.

[7] ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2) 358, 363 (1967).

[8]  ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006).

[9] ע"א 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 523 (1950); עניין המגן, בע' 363.

[10] ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82-81 (2001).

[11] אליהו הרנון, דיני ראיות, כרך א, תש"ל, 189. להבחנה בין נטל הבאת הראיות לבין נטל השכנוע ראו שם, בעמ' 193-189.

[12] יעקב קדמי, ראיות, חלק שלישי, בעמ' 1273 (1999).

[13] עניין דיב, לעיל הערה 17, בעמ' 456. כן ראו עניין סיני, לעיל הערה 21 בעמ' 688-687: "ייתכנו מקרים שבהם יתחשב בית המשפט לעניין כמות הראיות שתידרש מהמבוטח בנסיבות מיוחדות שעל-פיהן העובדות לאמיתן ידועות למבוטח, ולמבטח קיים קושי להוכיח את מעורבותו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. ייתכנו נסיבות אחרות שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט. בנסיבות מתאימות גם ייתכן שיועבר נטל הבאת הראיות מהצד שעליו נטל ההוכחה אל משנהו. אך באשר לנטל ההוכחה, חובת השכנוע, את אלה ניתן ללמוד מנוסח תנאי הפוליסה, אשר היא הקובעת מהו מקרה הביטוח, ובהתאם לכך את מה שעל המבוטח להוכיח". ראו גם עניין שלום גרשון, לעיל הערה 239 פסקה 42 לפסק הדין): "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו".

[14] להטלת נטל הבאת הראיות על המבוטח בקשר לקיום אמצעי מיגון ברכב עובר לגניבתו, נוכח העובדה כי מדובר במידע המצוי בידיעתו המיוחדת, ראו ע"א (מחוזי י-ם) 4457/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנחם, תק-מח 98(2), 1864, 1867 (1998): "אין זה למותר להוסיף, כי כמות ההוכחה הנדרשת מהמערערת [המבטחת] בנסיבות אלה עומדת ביחס ישר לעובדת היותו של הנתון העובדתי בדבר קיום מערכת האזעקה במכונית בידיעתו המיוחדת של המבוטח…". לגישה דומה, ראו ע"א (מחוזי, ת"א) 1480/97 וגאדייב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (נבו) (1999).

[15] סעיף זה  מורה כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

[16] לדוקטרינת הנזק הראייתי שתי נפקויות מרכזיות: האחת, כעילת תביעה נזיקית עצמאית של ניזוק נגד אותו אדם או גוף שבאשמתו נגרם הנזק הראייתי, כאשר לא בכל המקרים יהא זה הנתבע בתביעה המרכזית אשר במסגרתה נגרם הנזק הראייתי. זהו הפן הנזיקי של הדוקטרינה. השנייה, כעילה להעברת נטל ראיה במסגרת התביעה המרכזית מכתפי בעל הדין הטוען לנזק הראייתי אל כתפי בעל הדין שכנגד בהנחה שהוא זה שגרם לנזק הראייתי, הכול לפי העניין ובהתאם לנזק הראייתי שנגרם. זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי.

[17] רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז מפעל תחבורה בע"מ (פורסם במאגר נבו) (2013).

[18] ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 400-399 (2001); אליהו הרנון "כיצד על שופט לנהוג כאשר אינו יודע אם להאמין לתובע או לנתבע?" הפרקליט כא 415 (תשכ"ה).

[19] ראו, ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל פ"ד לה(2) 764, 774 (1981).

[20] יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי, בעמ' 1512.


עו"ד יניר הראל כותב מאמרים משפטיים ועדכוני חדשות שבועיים מפסיקת בתי המשפט בישראל.


עורך דין יניר הראל מתמחה במימוש זכויות בקשר עם תביעות נגד חברות ביטוח.


עו"ד יניר הראל הינו מחבר הספר המוביל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד".


משרד יניר הראל ושות' הינו בעל הצלחות מוכחות וניסיון רב בטיפול בתביעות אובדן כושר עבודה. 



קבלו ייעוץ משפטי ראשוני לבירור זכויותיכם:

    רוצים לדבר איתנו?

    השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

      סגירת חלון
      דלג למרכז העמוד (מקש s) דלג לעמוד יצירת קשר (מקש 7) דלג לעמוד מפת האתר (מקש 8) דלג לעמוד נגישות (מקש 9)