עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

כתובתינו

רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20 נווטו אלינו
  • שלישי  י"א תשרי התשפ"א  29.09.2020
  • רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20
  • לתיאום פגישה: 03-7765017
חותם אמינות
תפריט

פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

yanir@yhc-law.co.il · מאמר
24.08.2020, 18:57 · מדור תאונות דרכים · נקרא 125 פעמים

תמונת נושא עבור פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

התנאים לקבלת פיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

מספרו של עו"ד יניר הראל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד"


הכלל הבסיסי לעניין נטלי ההוכחה בתביעות ביטוח קובע כי נטל השכנוע ביחס ליסודות מקרה הביטוח מוטל על המבוטח, ואילו על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח קיומו של סייג לחבות[1] כלל זה מיושם גם על תביעות מכוח ביטוח החובה לרכב. משמע, על הנפגע להוכיח את התנאים הקבועים בהגדרות הזכאות, הן בחוק הפיצויים והן בפוליסת הביטוח.


הגדרת המונח תאונת דרכים

לצורך חקירת תנאים אלו אפנה תחילה לבחינת תנאי הזכאות שבחוק. הגדרת המונח "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים מניחה את אבן היסוד להסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נפגע המעוניין לבוא בגדרו של החוק נדרש להראות כי האירוע שבו נפגע והנזק שנגרם כתוצאה מאותו אירוע נופלים בגדרו של סעיף 1 לחוק. סעיף 1 הנ"ל מגדיר את המונח "תאונת דרכים" כדלקמן:

מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על־ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.


יסודות ההגדרה של המונח "תאונת דרכים"

תנאי לקבלת פיצוי מכוח חוק הפיצויים הוא התקיימות כל יסודות ההגדרה של המונח "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. עם זאת, בכך לא סגי. הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מושתת על שני אדנים: חובת ביטוח סטטוטורית וחוזה ביטוח מסחרי (פוליסת ביטוח החובה). נפגע המבקש לזכות בפיצויים נדרש לעמוד הן בתנאי הזכאות הקבועים בחוק והן בתנאי הזכאות הקבועים בפוליסת הביטוח. לפיכך, נפגע בתאונת דרכים המעוניין להיפרע מהביטוח נדרש לעמוד גם בהגדרת הזכאות שבפוליסת הביטוח. בהקשר זה ראוי לציין כי במהלך שנת 2010 נכנסו לתוקף תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע-2010; תקנות אלו מחילות פוליסה תקנית בתחום ביטוח החובה לרכב. הפוליסה התקנית החדשה מגדירה את "מקרה הביטוח" כדלקמן: "תאונת דרכים שבה היה מעורב הרכב, בעת ששימש את המבוטח לאחת או יותר מהמטרות המבוטחות לפי תנאי הפוליסה, ושבה נגרם נזק גוף לנפגע, וכן מאורע אשר החבות בגינו מכוסה לפי סעיף 3(ב) לפוליסה זו".


בהמשך מוסיפה הפוליסה התקנית וקובעת כי כל אחד ממונחים אלה המופיעים בפוליסה – "נזק גוף", "נפגע", "שימוש ברכב מנועי", "תאונת דרכים" – יקבלו את המשמעות הנודעת להם בחוק הפיצויים, נכון ליום הנפקת הפוליסה. כלומר, בכל הקשור להגדרת "מקרה הביטוח" הפוליסה התקנית אינה מציבה תנאים נוספים מעבר לאלו הקבועים בחוק הפיצויים, ובלבד שהרכב שהיה מעורב בתאונה שימש לאחת או יותר מהמטרות המכוסות לפי תנאי הפוליסה. תנאי הזכאות הבסיסיים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים נשאבים אפוא גם אל חוזה הביטוח באמצעות הגדרת המונח "תאונת דרכים". דהיינו, נפגע המעוניין לזכות בפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים, נדרש להוכיח את התגבשות היסודות הקבועים בסעיף 1 לחוק הפיצויים. ודוק – אין זו משימה פשוטה. סעיף 1 לחוק הפיצויים הוא בעל מבנה חקיקתי מורכב. הוא מבוסס על הגדרה בסיסית של הדיבור "תאונת דרכים" ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"). לאחריה באות שלוש חזקות חלוטות, ולפיהן יראו מצבים מסוימים כתאונת דרכים (חזקות חלוטות מרבות). ההגדרה של "תאונת דרכים" מסתיימת בחזקה חלוטה אחת, שלפיה לא יראו מצב מסוים תאונת דרכים (חזקה חלוטה ממעטת). בהמשך באות הגדרות הדיבור "שימוש ברכב מנועי" ושל הדיבור "רכב". שתי הגדרות אלה הן חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. לבסוף, הגדרת הדיבור "נפגע" קובעת כי אין לראות כנפגע מי שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים שהיא גם פגיעת איבה. בעניין עוזר נגד אררט חברה לביטוח[2] עמד בית המשפט העליון על המבנה החקיקתי של סעיף 1 לחוק הפיצויים ועל השפעתו של מבנה זה על הקצאת נטלי ההוכחה בתביעת ביטוח חובה. לדבריו, מבנה חקיקתי זה מחייב לחלק את התהליך הפרשני בכל הנוגע לתחולתו העניינית של חוק הפיצויים לשלושה שלבים; בשלב הראשון של ההליך הפרשני, בכל הנוגע לתחולתו העניינית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". במסגרת זו עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על־ידי "רכב". מונחים אלה מבחינה עניינית הם חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. בגדר השלב הראשון האמור, על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (א) מאורע; (ב) נזק גוף; (ג) עקב; (ד) שימוש; (ה) רכב מנועי; (ו) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים – ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית, ובמצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני. בשלב השני של ההליך הפרשני על השופט לבחון אם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. בחינה זו היא "חיצונית" להגדרה הבסיסית. הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם גם התשובה לשאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המסקנה האחת והיחידה היא כי המקרה אינו בגדר תחולת חוק זה. אם הבחינה הפרשנית תוביל את השופט למסקנה כי המקרה הוא "תאונת דרכים", משום שהמקרה נופל לגדר ההגדרה הבסיסית או בגדר אחת החזקות החלוטות המרבות, על השופט לעבור לשלב השלישי של ההליך הפרשני. בשלב השלישי של ההליך הפרשני, על השופט לבחון אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. כן עליו לבחון בשלב זה, אם נזק הגוף נגרם מפגיעת איבה. הנטל בשלב השלישי מוטל על הטוען לקיומה של החזקה החלוטה הממעטת. אם אכן יש תחולה לחזקה זאת משמע שאין לראות במקרה "תאונת דרכים". הוא הדין אם המקרה הוא פגיעת איבה – גם אז אין עוד תחולה לחוק, שכן האדם שנגרם לו נזק גוף אינו "נפגע" והחבות בגין תאונת דרכים מוטלת על הנוהג כלפי ה"נפגע". אם אין תחולה לחזקה חלוטה זו, משמע שהמקרה מוסיף להיות "תאונת דרכים" – והמקרה אינו פגיעת איבה – על השופט להכריז על תחולתו העניינית של החוק.


מי נושא בנטל השכנוע בתביעת תאונת דרכים

נפגע בתאונת דרכים המבקש להיפרע מפוליסת הביטוח נדרש אפוא להוכיח כי האירוע שבו נפגע וסוג הפגיעה עונים על ששת המרכיבים של ההגדרה הבסיסית[3] או שהאירוע נופל לאחת מהחזקות המרבות. עלה בידי הנפגע להוכיח אחת מאלה – עובר הנטל אל חברת הביטוח, המבקשת להשתחרר מאחריות, להוכיח כי האירוע נופל לגדרה של החזקה הממעטת או לגדרו של סייג לאחריות הקבוע בחוק או בפוליסת הביטוח. מובן כי הקצאה זו של נטלי השכנוע עשויה להכריע את גורל ההתדיינות. דוגמא לכך היא פרשת דיב נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, אשר נדונה לא אחת במהלך ספר זה[4]. נזכיר כי המבוטח במקרה זה הגיש תביעה מכוח פוליסת ביטוח חובה שהוצאה על־פי חוק הפיצויים. פוליסת הביטוח הורתה כי אין כיסוי ביטוחי במקרה של הסעת נוסעים בשכר[5]. השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט היא מי נושא בנטל השכנוע לגבי נסיבה זו – האם על המבוטח, שהסיע נוסעים, ומבקש לחסות בצל הפוליסה, להראות כי ההסעה הייתה ללא תמורה, או שמא על חברת הביטוח, המבקשת לשלול את הכיסוי הביטוחי, להוכיח כי ההסעה הייתה בשכר? שאלה זו הייתה גורלית במקרה דנן, משום שבסופו של דבר, לאחר ששני הצדדים סיימו לטעון את טענותיהם ולהציג את ראיותיהם, כפות המאזניים היו מעוינות בקשר למחלוקת העובדתית, היינו, אף צד לא הצליח להוכיח את טענתו – המבוטח לא הצליח להוכיח כי ההסעה הנדונה הייתה ללא שכר ואילו חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח כי ההסעה הייתה בשכר. הן בבית משפט השלום והן בערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב־יפו גרסו השופטים כי נטל השכנוע לעניין ההסעה שלא בשכר מוטל על המבוטח, ולכן דחו את תביעתו. בתי המשפט בשתי הערכאות הראשונות קבעו כי יסוד ההסעה שלא בשכר הוא חלק מהגדרת מקרה הביטוח, ומשלא הוכחה עובדה זו, נופלת התביעה. על מסקנה זו הגיש המבוטח בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשתו התקבלה. בית המשפט העליון סבר כי המקרה של הסעה בשכר הוא בבחינת סייג לאחריות, שהוכחתו מוטלת על חברת הביטוח. לדבריו, מהותית, הסעת נוסעים הוא הכלל, והסעה בשכר הוא החריג. הסיכון המכוסה הוא כללי: שימוש ברכב מנועי, הכולל בתוכו את הסעת הנוסעים, שאינה אלא מקרה מיוחד של השימוש ברכב. לכן, אין כאן כל עניין של הרחבה ספציפית של הכיסוי הביטוחי לעבר הסעת נוסעים. נמצא, לדעת בית המשפט העליון, כי המקרה של הסעה בשכר או בתמורה הוא בבחינת החרגה אמיתית לכיסוי הביטוחי הכללי של הסיכון הנובע משימוש ברכב. לדעת בית המשפט, אין בכוחו של סדר הניסוח וצורתו בפוליסה לשנות מצב מהותי בסיסי זה. על כן, העובדה שבסופו של דבר נותרו כפות המאזניים מעוינות פעלה במקרה זה לטובת המבוטח ונקבע כי הוא זכאי לכיסוי ביטוחי מכוח פוליסת ביטוח החובה, שכן חברת הביטוח לא הרימה את הנטל לשכנע כי ההסעה נשוא תאונת הדרכים הייתה בשכר.


[1]        ראו לעיל פרק 2 בשער הראשון.

[2]        רע"א 8061/95 יצחק עוזר נגד אררט חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 532 (1996).

[3]        ראו, למשל, את דבריו של בית המשפט לעניין נטל ההוכחה בקשר לייעודו התחבורתי של הרכב, בע"א 3977/10 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו) (2010): "נטל ההוכחה, לעניין עצם ניצול הכוח המכני ולעניין ההימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב מוטל על הטוען לחלות חוק הפיצויים". ראו גם ת"א (שלום, ק"ג) 5352-03-12 בדר אשוי נ' רזק אשוי (פורסם במאגר נבו) (2015).

[4]        רע"א 143/98 דיב נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 (1999).

[5]        נוסח ההוראה בפוליסה היה כדלקמן: "השימוש המותר ברכב: הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק על שימוש שנעשה ברכב למטרת אחד או יותר מהסעיפים המופעים ברשימה זו להלן שמספרם צויין על גבי תעודה זו במשבצת 'השימוש המותר' […]: לשימוש להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום ולהובלת מטענים לשם עסק בעל הפוליסה או מקצועו, ללא תשלום או תמורה".


עו"ד יניר הראל כותב מאמרים משפטיים ועדכוני חדשות שבועיים מפסיקת בתי המשפט בישראל.


עו"ד יניר הראל מתמחה במימוש זכויות בקשר עם תביעות נפגעי תאונות דרכים.


עו"ד יניר הראל הינו מחבר הספר המוביל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד".


משרד יניר הראל ושות' הינו בעל הצלחות מוכחות וניסיון רב בטיפול בתביעות נפגעי תאונות דרכים. 



קבלו ייעוץ משפטי ראשוני לבירור זכויותיכם:

דלג למרכז העמוד (מקש s) דלג לעמוד יצירת קשר (מקש 7) דלג לעמוד מפת האתר (מקש 8) דלג לעמוד נגישות (מקש 9)
WhatsApp
קבלו ייעוץ ראשוני ללא התחייבות.
פנו אלינו לצורך מימוש זכויותיכם: