עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

כתובתינו

רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20 נווטו אלינו
  • רביעי  י"ח תמוז התשפ"ד  24.07.2024
  • רחוב יגאל אלון 94 תל אביב 6789156 מגדלי אלון 2 קומה 20
  • לתיאום פגישה: 03-7765017
  • מעבר לשפה האנגלית RU
  • מעבר לשפה האנגלית EN
  • FIRM PROFILE PDF
אתר באנגלית אתר ברוסית

הוכחת הטענה כי מוות בתאונת דרכים הינו תוצאה של התאבדות


תמונת נושא עבור הוכחת הטענה כי מוות בתאונת דרכים הינו תוצאה של התאבדות

עודכן לאחרונה ב־06:35, 05 ביולי 2024.

התאבדות באמצעות תאונת דרכים

התאבדות באמצעות תאונת דרכים נופלת הן בגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק  הפיצויים (הקובע כי: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון…") והן בגדרו של סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, שהרי מוות כתוצאה מהתאבדות הוא מוות מכוון. נטל השכנוע לעניין ההתאבדות, בכל מקרה רלבנטי בו מועלית טענה שכזו, מוטל על כתפי חברת הביטוח. כלומר, עליה הנטל לשכנע כי מותו של המבוטח בתאונת דרכים נגרם כתוצאה מהתאבדות. רמת ההוכחה הנדרשת הינה על-פי מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת להוכחת מעשה ההתאבדות, שאינו מעשה של יום ביומו, צריכה להיות בכמות ובמשקל המשקפים את חומרת הטענה:

"כמות הראיות הנדרשת להוכחת טענה נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה. כך, בענייננו המערערת [חברת הביטוח] מייחסת למנוח [המבוטח] התנהגות יוצאת דופן [התאבדות], שאיננה מעשה של יום ביומו. בבואה לשכנע את בית המשפט כי גרסתה סבירה מן הגרסה האחרת, על המערערת להציג ראיות בכמות ובמשקל שדי בהם כדי להטות את הכף לטובתה. לא ברף הוכחה שונה קא עסקינן, כי אם ביישומו של רף ההוכחה של מאזן ההסתברויות בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן"[1].

בהקשר זה נקבע בפסיקה כי אין די בהוכחת כוונת התאבדות. על חברת הביטוח להראות כי מותו של המבוטח נבע ממימוש כוונה זו. כך לדוגמה, באחד המקרים נקבע כי אף אם הייתה למבוטח כוונה להתאבד, הרי שמותו נגרם כתוצאה מתאונה שאירעה בדרכו לאתר ההתאבדות, ומשכך, סיבת המוות היא תאונה ולא התאבדות[2]. ערעור שהגישה חברת הביטוח על פסק הדין נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי משנטל ההוכחה מוטל על חברת הביטוח להוכיח בעודף הסתברות את התקיימותה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, הראיות הנדרשות להוכחתה הן דווקניות יותר מאשר במקרה הרגיל, היות ומבקשים לייחס למנוח התנהגות יוצאת דופן. לדברי בית המשפט, במקרה דנן, חברת הביטוח לא עמדה בנטל זה, משלא הוכיחה כי האפשרות שהתאונה אירעה עקב התאבדות חוצה את רף המאזן ההסתברויות. בית המשפט נסמך בעניין זה על דבריו של בית המשפט העליון בפרשת אברהם נגד מגדל[3] לפיהם:

"אין ספק כי האפשרות אותה העלו המשיבים כי המנוחה רצתה להתאבד הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת מהאפשרויות ולא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש. בדומה, אמר השופט (כתוארו אז) ריבלין בעניין לידאווי: "התרחיש שהביא למותו של המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעויינות – אם לא מעוינות ממש. אולם, כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור ממצאיו של בית המשפט קמא, נראה כי לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה, ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גרסתה כי המנוח הסיע את רכבו, במתכוון, אל מתחת לגלגלי המשאית".


לחצו על הלינק לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין לענייני תאונות דרכים: עורך דין לתאונות דרכים.


המנוחה גרמה לתאונה במתכוון עת התפרצה לכביש

בפרשה אברהם נגד מגדל, שם אמר בית המשפט את הדברים המצוטטים לעיל, נדון עניינה של אישה אשר נדרסה למוות בידי רכב פרטי. בתה של המנוחה ועיזבונה הגישו תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. טענתה של חברת הביטוח לעניין שאלת האחריות הייתה כי המנוחה גרמה לתאונה במתכוון עת התפרצה לכביש, ולפיכך אין היא זכאית לפיצויים על פי החוק. בית המשפט קמא קיבל את טענת חברת הביטוח וקבע כי המנוחה נפגעה בעת שזינקה אל הכביש בניסיון לאבד עצמה לדעת. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל. בית המשפט ציין כי סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע "תאונת דרכים" – מהי. בסיפא נקבע, כי: "… לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". חזקה ממעטת זו באה להחריג את ה"תאונה המכוונת" מן ההגדרה של "תאונת דרכים". תכליתה של החזקה הממעטת היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים. לדברי בית המשפט, הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת חל על הטוען לתחולתה, ובמקרה שבפנינו – חברת הביטוח. כבכל עניין אזרחי רף ההוכחה הנדרש הוא של מאזן ההסתברויות, אלא שבשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מאשר במקרה הרגיל. בית המשפט מפנה בעניין זה לפסק הדין מגדל חברה לביטוח נגד עאסם שם נקבע כי-

"בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב"תאונה מכוונת" עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת"[4].

ואכן, מפסיקת בית משפט העליון עולה כי הטענה שהנפגע התאבד לא מתקבלת בקלות על-ידי הערכאות השיפוטיות, וזאת לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו. כך למשל בעניין בנא נגד אררט חברה לביטוח המבוטח נפגע בתאונת דרכים, עת הרכב הפרטי שבו נהג סטה מנתיבו והתנגש חזיתית במשאית. לאחר התאונה ניסה המבוטח להתאבד פעמים מספר. בתביעת הפיצויים שהגיש נגד חברת הביטוח, טענה החברה כי אינה חייבת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, שכן התאונה אירעה עקב התנהגות מכוונת של המבוטח, אשר ניסה לשים קץ לחייו באותו אירוע. חברת הביטוח ביססה טענה זו על דו"ח בוחן התנועה שלפיו בעת התאונה שררו תנאי ראות טובים, הכביש היה יבש ותקין, ולא נמצא פגם ברכבו של המבוטח, שהיה עשוי לגרום לסטיית הרכב מנתיבו; על עדותם של נהג המשאית והנוסע שישב לצדו בעת התאונה, אשר העידו כי המבוטח לא ניסה לבלום את רכבו או לחזור לנתיבו ועל ניסיונות ההתאבדות שביצע המבוטח לאחר התאונה. בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המבוטח בקבעו, שהמבוטח גרם לתאונה במתכוון, ולפיכך נכנס הוא לגדר סעיף 7(1) לחוק הפיצויים שלפיו מי שגרם לתאונה במתכוון אינו זכאי לפיצוי לפי חוק זה. בחלקו הראשון של פסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבות התאונה, היינו תאונה חזיתית בתנאי כביש וראות תקינים, בעת נסיעה ברכב תקין, על המבוטח לספק הסבר, מדוע יקבע בית-המשפט כי מדובר בתאונה ולא במעשה מכוון. המבוטח טען, כי אינו זוכר כלל את פרטי התאונה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע, כי עדותו של המבוטח אינה מהימנה. לפיכך נקבע בחלקו השני של פסק-הדין, כי המבוטח לא סיפק הסבר סביר מדוע סטה מנתיב נסיעתו. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי:

"כל הראיות והממצאים הללו, שלא נמצא להם כל הסבר אחר, לא מותירים מקום לקביעה אחרת זולת זו שלפיה מה שנראה למתבונן מהצד כנסיעה מכוונת אל עבר המשאית אכן הייתה כזו בפועל".

לפיכך פסק בית המשפט המחוזי כי המבוטח אינו זכאי לפיצוי על-פי חוק הפיצויים, ותביעתו נדחתה. ערעור שהגיש המבוטח לבית המשפט העליון התקבל. בית-המשפט העליון פסק כי בנסיבות המקרה דנן, התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט המחוזי אינה מוכיחה כי המבוטח התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, דהיינו בעודף הסתברות. לדבריו, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ, וזאת אף במצבים שבהם נתוני הכביש ונתוני הרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים להוכיח כי לא גרם לתאונה במתכוון:

"למרבית הצער, תאונות מסוג התאונה דנן אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ בעת האחרונה, וזאת אף במצבים בהם נתוני הכביש והרכב אינם מספקים כל הסבר לתאונה. אין בנסיבות אלה בלבד, כדי להוכיח, כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון, או כדי להעביר את הנטל לתובע הפיצויים להוכיח, כי לא גרם לתאונה במתכוון".

בית המשפט הוסיף וציין כי אף מהאירועים שאירעו לאחר התאונה, לרבות ניסיונות ההתאבדות שביצע המערער, לא ניתן ללמוד דבר על מצבו הנפשי עובר לתאונה, וודאי שלא ניתן להסיק כי התאונה עצמה הייתה ניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר.

פרשת הפניקס נגד לידאווי[5] מבטאת אף היא את הקושי הראייתי הניצב בפני חברת ביטוח המבקשת להוכיח כי מותו או פציעתו של המבוטח בתאונת דרכים נגרמו עקב התאבדות או ניסיון התאבדות. בפרשה זו סטה רכבו של המנוח ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגש בה בעוצמה ובמהירות. לצד זאת הובאו ראיות על טקס פרידה מהחיים שבוצע לכאורה על-ידי המנוח עובר לתאונה, צילומים שערך המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה, שינויים בפוליסת ביטוח חיים שנעשו על-ידי המנוח עובר לתאונה וחובות אליהם נקלע המנוח. למרות כל זאת לא מצא בית המשפט כי הוכח שהמנוח התכוון להתאבד.

פרשה חשובה נוספת המשקפת את הרף הראייתי הגבוה אותו נדרשת לעבור חברת ביטוח הטוענת להתאבדות היא פרשת אברהם נגד מגדל, שנזכרה לעיל[6]. במקרה זה נדונה תביעת פיצויים שהוגשה על-ידי בתה של המנוחה אשר נדרסה למוות בידי רכב פרטי. חברת הביטוח, שכפרה בזכות התובעת לפיצויים, טענה כי המנוחה גרמה לתאונה במתכוון עת התפרצה לכביש ולפיכך אין היא זכאית לפיצויים על-פי החוק. בית המשפט המחוזי דן בנפרד בשאלת האחריות ודחה את התביעה. בית המשפט קבע כי אם יקבע בבחינה העובדתית כי מדובר בהתאבדות של המנוחה הרי שדין התביעה להידחות, וכי נטל ההוכחה לכך מוטל על כתפי חברת הביטוח הטוענת זאת. במישור העובדתי בחן בית המשפט את עדותו של ידידה של המנוחה, אשר הסיע אותה ברכב, ממנו ירדה המנוחה וחצתה את הכביש לצדו השני, וכן את עדותו של הנהג הפוגע. בהצטרף אלו לדו"ח בוחן התנועה הגיע בית המשפט למסקנה כי המנוחה התפרצה אל הכביש ללא כל סיבה נראית לעין. כן קבע בית המשפט כי חזקה על אדם המתפרץ אל הכביש כי הוא מודע לתוצאות האפשריות של מעשיו. לנסיבות התאונה צירף בית המשפט ראיות נוספות שהעידו על מצבה הנפשי של המנוחה בעבר, ובהן הודעתה של אם המנוחה במשטרה לפיה המנוחה עברה הרבה משברים והייתה במשבר; תיקה הרפואי של המנוחה ממנו עלה כי אושפזה פעמיים במרכז לבריאות הנפש וכי היו לה כוונות אובדניות. ממכלול ראיות אלו הסיק בית המשפט כי המנוחה נפגעה בעת שזינקה אל הכביש בניסיון לאבד עצמה לדעת. לפיכך נדחתה התביעה. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל. בית המשפט הפעיל את המבחנים הראייתיים שהנחו אותו גם במקרים הנוספים המתוארים לעיל, שלפיהם לא הוכח ברף של מאזן הסתברויות הנדרש לאור מהותה של הטענה כי המנוחה התכוונה להתאבד, וזאת נוכח העובדה שמנסיבות התאונה ניתן לצייר גרסה סבירה חלופית לגרסת ההתאבדות. אכן, העדויות מלמדות כי המנוחה חצתה את הכביש באופן שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. עם זאת, מציין בית המשפט, חוסר תשומת לב מצד הולכי רגל מביאה פעמים רבות לידי תאונות בלתי נמנעות, וזאת מבלי כל כוונת התאבדות מצד הולך הרגל.


[1] ראה ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד לידאווי, פ"ד נו(6) 874, בעמוד 877. ניתן להניח, כי קיומו של מניע גלוי לביצוע המעשה האובדני עשוי להקל על המבטח להוכיח כי מותו של המבוטח נגרם כתוצאה מהתאבדות – ראו ת"א 116771/98 יצחקוב נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו).

[2] ת"א 16218/00 עזבון המנוח חמיאס גבריאל בע"מ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו).

[3] ע"א 8313/06 אברהם נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו).

[4] רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד עסאם (פורסם במאגר נבו).

[5] ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד לידאווי, פ"ד נו(6) 874

[6] ע"א 8313/06 אברהם נגד מגדל חברה לביטוח (פורסם במאגר נבו).


עו"ד יניר הראל כותב מאמרים משפטיים ועדכוני חדשות שבועיים מפסיקת בתי המשפט בישראל.


עו"ד יניר הראל מתמחה במימוש זכויות בקשר עם תביעות נפגעי תאונות דרכים.


עו"ד יניר הראל הינו מחבר הספר המוביל "דיני הראיות בתביעות ביטוח ופלת"ד".


משרד יניר הראל ושות' הינו בעל הצלחות מוכחות וניסיון רב בטיפול בתביעות נפגעי תאונות דרכים. 



קבלו ייעוץ משפטי ראשוני לבירור זכויותיכם:

    רוצים לדבר איתנו?

    השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

      סגירת חלון
      דלג למרכז העמוד (מקש s) דלג לעמוד יצירת קשר (מקש 7) דלג לעמוד מפת האתר (מקש 8) דלג לעמוד נגישות (מקש 9)